אל הציפור
שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת,
מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל־חַלּוֹנִי –
אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב מַה־נַּפְשִׁי כָלָתָה
בַּחֹרֶף בְּעָזְבֵךְ מְעוֹנִי.
זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה,
מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים נִפְלָאוֹת,
הֲגַם שָׁם בָּאָרֶץ הַחַמָּה, הַיָּפָה,
תִּרְבֶּינָה הָרָעוֹת, הַתְּלָאוֹת?
הֲתִשְׂאִי לִי שָׁלוֹם מֵאַחַי בְּצִיּוֹן,
מֵאַחַי הָרְחוֹקִים הַקְּרוֹבִים?
הוֹי מְאֻשָּׁרִים! הֲיֵדְעוּ יָדֹעַ
כִּי אֶסְבֹּל, הוֹי אֶסְבֹּל מַכְאוֹבִים?
הֲיֵדְעוּ יָדֹעַ מָה רַבּוּ פֹה שֹטְנַי,
מָה רַבִּים, הוֹי רַבִּים לִי קָמִים?
זַמְּרִי, צִפּוֹרִי, נִפְלָאוֹת מֵאֶרֶץ,
הָאָבִיב בָּהּ יִנְוֶה עוֹלָמִים.
הֲתִשְׂאִי לִי שָלוֹם מִזְּמְרַת הָאָרֶץ,
מֵעֵמֶק, מִגַּיְא, מֵרֹאשׁ הָרִים?
הֲרִחַם, הֲנִחַם אֱלוֹהַּ אֶת־צִיּוֹן,
אִם עוֹדָהּ עֲזוּבָה לִקְבָרִים?
וְעֵמֶק הַשָּׁרוֹן וְגִבְעַת הַלְּבוֹנָה –
הֲיִתְּנוּ אֶת־מֹרָם, אֶת־נִרְדָּם?
הַהֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ הַשָּׂב בַּיְּעָרִים,
הַלְבָנוֹן הַיָּשֵׁן, הַנִּרְדָּם?
הֲיֵרֵד כִּפְנִינִים הַטַּל עַל הַר חֶרְמוֹן,
אִם יֵרֵד וְיִפֹּל כִּדְמָעוֹת?
וּמַה־שְּׁלוֹם הַיַּרְדֵּן וּמֵימָיו הַבְּהִירִים?
וּשְׁלוֹם כָּל־הֶהָרִים, הַגְּבָעוֹת?
הֲסָר מֵעֲלֵיהֶם הֶעָנָן הַכָּבֵד,
הַפֹּרֵשׂ עֲלָטָה, צַלְמָוֶת? –
זַמְּרִי, צִפּוֹרִי, עַל־אֶרֶץ בָּה מָצְאוּ
אֲבוֹתַי הַחַיִּים, הַמָּוֶת!
הַאִם־עוֹד לֹא־נָבְלוּ הַפְּרָחִים שָׁתַלְתִּי
כַּאֲשֶׁר נָבַלְתִּי אָנֹכִי?
אֶזְכְּרָה יָמִּים כְּמוֹהֶם פָּרַחְתִּי,
אַךְ עַתָּה זָקַנְתִּי, סָר כֹּחִי.
סַפְּרִי, צִפּוֹרִי, סוֹד שִׂיחַ כָּל־שִׂיחַ,
וּמַה־לָּךְ טַרְפֵּיהֶם לָחָשׁוּ?
הֲבִשְּׂרוּ נִחוּמִים אִם־קִווּ לְיָמִים,
פִּרְיָמוֹ כַּלְּבָנוֹן יִרְעָשׁוּ?
וְאַחַי הָעֹבְדִים, הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה –
הֲקָצְרוּ בְרִנָּה הָעֹמֶר? –
מִי יִתֶּן־לִי אֵבֶר וְעַפְתִּי אֶל־אֶרֶץ
בָּה יָנֵץ הַשָּׁקֵד, הַתֹּמֶר!
וַאֲנִי מָה אֲסַפֵּר לָךְ, צִפּוֹר נֶחְמָדָה,
מִפִּי מַה־תְּקַוִּי לִשְׁמֹעַ?
מִכְּנַף אֶרֶץ קָרָה לֹא־זְמִירוֹת תִּשְׁמָעִי,
רַק קִינִים, רַק הֶגֶה וָנֹהַּ.
הַאֲסַפֵּר הַתְּלָאוֹת, שֶׁכְּבָר הֵן בְּאַרְצוֹת
הַחַיִּים נִשְׁמָעוֹת, מוּדָעוֹת? –
הוֹי, מִסְפָּר מִי יִמְנֶה לַצָּרוֹת הָעֹבְרוֹת,
לְצָרוֹת מִתְרַגְּשׁוֹת וּבָאוֹת?
נוּדִי, צִפּוֹרִי, אֶל־הָרֵךְ, מִדְבָּרֵךְ!
אֻשַּׁרְתְּ, כִּי עָזַבְתְּ אֶת־אָהֳלִי;
לוּ עִמִּי שָׁכַנְתְּ, אָז גַּם־אַתְּ, כְּנַף רְנָנִים,
בָּכִית, מַר בָּכִית לְגוֹרָלִי.
אַךְ לֹא בְכִי וּדְמָעוֹת לִי גֵהָה יֵיטִיבוּ,
לֹא אֵלֶּה יְרַפְּאוּ מַכָּתִי;
כְּבָר עֵינַי עָשֵׁשׁוּ, מִלֵּאתִי נֹאד דְּמָעוֹת,
כְּבָר הֻכְּתָה כָּעֵשֶׂב לִבָּתִי;
כְּבָר כָּלוּ הַדְּמָעוֹת, כְּבָר כָּלוּ הַקִּצִּים –
וְלֹא הֵקִיץ הַקֵּץ עַל־יְגוֹנִי,
שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה,
צַהֲלִי־נָא קוֹלֵךְ וָרֹנִּי!
— חיים נחמן ביאליק